מפלגת העבודה

יצחק רבין ראש הממשלה בקדנציה הראשונה

רבין, יצחק (1995-1922)
רמטכ"ל, מדינאי, חבר הכנסת ושר, מנהיג מפלגת העבודה וראש ממשלת ישראל בשנים 1974–1977 ו-1992–1995. נולד בירושלים ולמד בבית-הספר החקלאי על-שם כדורי. ב-1941 הצטרף לפלמ"ח ושירת בו עד תום מלחמת העצמאות. היה מפקד חטיבת הראל בחזית ירושלים והממונה על פינוי התושבים הערבים מלוד ומרמלה. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על כוח צה"ל שפעל בפרשת הספינה "אלטלנה" מול חופי תל-אביב. ב-1949 השתתף רבין בשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס, אך התנגד להסכם שהושג וחזר לישראל לפני טקס החתימה.
בשנים 1956–1959 היה אלוף פיקוד צפון; היה ראש אג"ם וסגן רמטכ"ל בשנים 1959–1963, ורמטכ"ל בשנים 1964–1968. פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים. מייד לאחר פרישתו מצה"ל נתמנה לשגריר בוושינגטון, וחזר ארצה במרס 1973. לאחר שנבחר לכנסת השמינית (1973) מטעם מפלגת העבודה, נתמנה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר.

כעבור פחות משלושה חודשים התפטרה מאיר; רבין נבחר לשמש יושב-ראש מפלגת העבודה, לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום, והיה לראש הממשלה. בתקופת כהונתו הראשונה חתמה ישראל על הסכם הביניים עם מצרים ועל מזכר ההבנה הראשון עם ארצות-הברית, וביצעה בהצלחה את חילוץ בני הערובה הישראלים באנטבה. לקראת סוף 1976 פירק רבין את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעה על הצעת האי-אמון של אגודת ישראל על רקע טענה של חילול שבת בטקס שהתקיים בבסיס חיל-האוויר לרגל הגעתם של מטוסי אף-15.
התמודדות שנייה עם פרס על ראשות מפלגת העבודה היתה בפברואר 1977, במרכז המפלגה, ושוב גבר רבין על פרס ברוב זעום. על אף הניצחון התפטר רבין מראשות הממשלה, בשל חשיפת חשבון בנק שהיה לאשתו בארצות-הברית – דבר שהיה אסור באותם ימים. פרס קיבל לידיו את המנהיגות. המפלגה נחלה מפלה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).
רבין התמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה בדצמבר 1980. פרס ניצח, ורבין קיבל רק 29% מהקולות. בספטמבר 1984 מונה לתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית והמשיך לכהן בתפקיד זה עד מרס 1990. בתקופת כהונתו כשר הביטחון נסוג צה"ל מרוב שטח לבנון והיה נוכח בדרום הארץ בלבד. רבין תמך בהפסקת פרויקט ה"לביא" וניהל את המאבק באינתיפאדה. מדיניותו נתפסה כמדיניות של יד קשה. בינואר 1989 העלה תוכנית לקיום בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה, והיא נתקבלה על-ידי הממשלה במאי וכונתה יוזמת שמיר-רבין. אף-על-פי שדגל בממשלת האחדות עם הליכוד, תמך ביוזמתו של פרס להפיל את הממשלה בהצבעה על הצעת אי-אמון במרס 1990, לאחר ששוכנע שהליכוד ימנע את התקדמות תהליך השלום. לאחר שפרס נכשל בניסיונו להקים ממשלה חלופית, קרא למהלך "התרגיל המסריח".

בבחירות מקדימות לראשות מפלגת העבודה בפברואר 1992 גבר רבין על פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר וקיבל למעלה מ-40% מהקולות. ססמת מפלגת העבודה במערכת הבחירות לכנסת ה-13 (1992) היתה "ישראל מחכה לרבין". הממשלה שהקים רבין לאחר ניצחון מפלגת העבודה פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום", כדבריו. על אף הסתייגותו מהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), לאחר שנואש מהתקדמות בשיחות הדו-צדדיות עם הפלסטינים בוושינגטון, שהתנהלו מאז ועידת מדריד , לא התנגד רבין ל שיחות אוסלו . ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. רבין חתם גם על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת-הגולן בתמורה לשלום מלא עם סוריה. רבין ופרס, שלאחר שנים של מאבקי כוח הגיעו ל"מודוס ויוונדי", קיבלו עם ערפאת את פרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1994.
הימין הקיצוני כינה את רבין "בוגד" בשל מדיניות השלום שלו, ובאוקטובר 1995 הטילה עליו קבוצה של דתיים קיצונים קללת "פולסא דנורא" שהתפרשה בקרב חוגים אלה כהתרת דמו. בתום הפגנה בזכות השלום במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש-רוצח יהודי – יגאל עמיר. הרצח הפוליטי עורר סערה וטלטלה בציבור הישראלי על כל פלגיו. בהלווייתו של רבין השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מכל העולם כולו.