מפלגת העבודה

דוד בן גוריון ראש הממשלה בקדנציה שנייה

בן-גוריון, דוד (1973-1886)
מדינאי, מנהיג מפא"י מ-1930 וראש ממשלתה הראשון של ישראל 1954-1948 ו-1963-1955.
דוד בן-גוריון (שם נעוריו: גרין) נולד בפלונסק שבפולין שהיתה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. ספג עוד מילדות את אהבת ציון וסודות השפה העברית. אביו היה בחובבי ציון בעיירתו.
בן-גוריון היה פעיל מגיל צעיר בהפצת השפה העברית בקרב הנוער ובהכנתו לעלייה לארץ-ישראל. בציונות ראה תורה מעשית שיש ליישמה על-ידי עלייה לארץ וכיבושה בעבודה עברית. ב-1906 הגיע לארץ-ישראל. שנים אחדות עבד כפועל חקלאי בפתח-תקווה, כפר-סבא, ראשון-לציון, רחובות וסג'רה.

היה פעיל במפלגה הציונית הסוציאליסטית פועלי ציון. גישתו לסוציאליזם היתה פרגמטית, ובניגוד לרבים מחבריו ראה את הגשמת הציונות המדינית כקודמת לדיאלקטיקה המרכסיסטית. בוועידת המפלגה ב-1907 הצליח, לאחר מאבק ממושך, להכליל במצעה את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת". בסג'רה ארגן לראשונה שמירה עברית. מ-1910 שימש גרין אחד מעורכי כתב העת "אחדות", ביטאונם של פועלי ציון בירושלים. על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש "בן-גוריון", אותו שאל מאחד מאחרוני המגינים של ירושלים נגד לגיונות רומא. במהפכת "הטורקים הצעירים" בקושטא (1908) הטיף, יחד עם ידידו יצחק בן-צבי, להשתלבות היהודים בקהילייה העות'מאנית המתחדשת. הוא יצא לקושטא ללמוד משפטים ושאף להיבחר כציר בפרלמנט שם ולהתמנות כמיניסטר בממשלה הטורקית כדי לפעול למען עלייה יהודית חופשית.
מלחמת העולם הראשונה שיבשה את התוכנית. בזמן המלחמה נעצרו בן-צבי ובן- גוריון על-ידי הטורקים וגורשו מן הארץ בגלל פעילותם הציונית. כעבור שנה הגיעו לניו-יורק. בארצות-הברית עסקו בפעילות ציונית ענפה והקימו את תנועת החלוץ, ופרסמו שני ספרים – "יזכור" ו"ארץ-ישראל" – על גבורתם ומפעלם של החלוצים הראשונים בארץ. עם פרסומה של הצהרת בלפור, בנובמבר 1917, כתב בן-גוריון: "אנגליה לא החזירה לנו את הארץ…אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות. העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת". כעבור חודשים אחדים התנדב לגדוד העברי, אולם כשהגיעה יחידתו לארץ, כבר הסתיים כיבושה בידי הבריטים.
בתום המלחמה קבע בן-גוריון לעצמו את היעד להקים בארץ גרעין עצמאי של כוח יהודי, שיהפוך מעוז להתיישבות היהודית, כור בו יחושלו הדפוסים של הבית הלאומי ואף של "המדינה בדרך". הגרעין הזה היה הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, שהוקמה ב-1920, ואשר בן-גוריון נתמנה למזכירה הראשון. הוא ראה בה כלי פוליטי מעיקרו, שיניח יסודות למדינה שתקום. היה פעיל גם לקראת איחודן של מפלגות הפועלים. ב-1930 התאחדו אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ-ישראל – מפא"י – בשנת 1933. בבחירות לקונגרס הציוני באותה שנה זכו מפלגות הפועלים בכ-50% מהקולות.
ב-1935 נבחר בן-גוריון ליושב-ראש הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית. יחד עם חיים וייצמן ומשה שרת (שרתוק), תמך בן-גוריון עקרונית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת פיל ב-1937, וזאת למרות העובדה שהשטח שהוקצה למדינה היהודית היה קטן. לאחר שתוכנית פיל נגנזה על-ידי הבריטים, השתתף בן-גוריון בוועידת סנט ג'יימס שנערכה בפברואר 1939 בלונדון. בעקבות הוועידה פורסם "הספר הלבן" של 1939 שהגביל את העלייה ורכישת קרקעות על-ידי יהודים, וביקש להקפיא את מעמד היהודים כמיעוט נצחי. בשובו לארץ הכריז על פתיחת מאבק גלוי נגד בריטניה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הבטיח בן-גוריון, שהיישוב יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין "ספר לבן", וימשיך להלחם נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד הנאצים. מבחינה מדינית פנה מעתה לכיוון ארצות-הברית בכדי לחפש תמיכה וגיבוי. בן-גוריון היה הרוח החיה מאחורי תוכנית בילטמור מה-12 במאי 1942, שפתחה את המאבק להקמת המדינה לאלתר, ועמד בראשה, על אף התנגדות רבה, אפילו במפלגתו, בגלל המשמעויות הטריטוריאליות של התוכנית. בחזית הפנימית נקט עמדה תקיפה נגד ארגוני הפורשים, שלאחר 1944 נקטו באמצעי טרור נגד כוחות הביטחון הבריטיים.
בשנתיים המכריעות 1948-1946 התמסר בן-גוריון בעיקר לבנייתו של כוח הגנה יהודי ולפעילות דיפלומטית בין-לאומית. היה זה בן-גוריון שהכריז על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, והקים את הממשלה הזמנית עד קיום הבחירות ב-25 בינואר 1949. לאחר הבחירות המשיך לכהן כראש ממשלה ושר הביטחון. במסגרת זאת עמד בראש המאמץ המלחמתי ואחר כך הביטחוני של המדינה, קליטת העלייה ההמונית ובניית כלכלת המדינה בתנאים קשים, תוך שהוא קורא להגשמה עצמית ולהתיישבות חלוצית, בעיקר בנגב. מדיניותו היתה מבוססת על ממלכתיות בצבא ובמערכת החינוך, גם כשהדבר בא על חשבון האינטרסים הצרים של תנועתו, אך בגישתו הממלכתית לא היה מקום לתנועת החרות ומק"י.

במשך שנות כהונתו כראש ממשלה, עד פרישתו הסופית מהתפקיד ב-1963, הרבה להתפטר על רקע משברים קואליציוניים ומאבקים פנים-מפלגתיים. בשנת 1953 פרש "לשנה-שנתיים" והצטרף לקיבוץ שדה-בוקר שבנגב. את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, כשפנחס לבון מתמנה לשר הביטחון. בפברואר 1955, משהתפטר לבון בגלל "העסק ביש" (ר' פרשת לבון), שב בן-גוריון לממשלה בתפקיד שר הביטחון. אחרי הבחירות הכלליות ביולי 1955 חזר גם לראשות הממשלה. היה אדריכל הברית עם צרפת ובאוקטובר 1956 הגיע עם צרפת ובריטניה להסכם לשיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (ר' מבצע קדש ). מאוחר יותר קשר קשרי ידידות אישיים עם נשיא צרפת שרל דה-גול.
על אף התנגדות ציבורית רחבה, שבראשה עמד מנהיגה של תנועת החרות, מנחם בגין , פעל בן-גוריון לחתימה על הסכם השילומים עם הרפובליקה הפדרלית (מערב-גרמניה) עוד ב-1952, ובתחילת שנות ה-60 פגש בקנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, והחל בתהליך שהוביל לקשירת יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ב-1965. בשנים 1963-1955 יזם ניסיונות מספר להידברות עם מנהיגי מדינות ערב, אך ללא הצלחה.
ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מתפקידיו בממשלה, כשהסברו למעשה: "סיבות אישיות". לפי המלצתו, נבחר לוי אשכול לראש ממשלה ושר ביטחון, אולם עד מהרה החל להיאבק נגדו על רקע פרשת לבון. על רקע זה גם פרש ממפא"י ביוני 1965, עם קבוצת מנהיגים צעירים, שכללה את משה דיין ושמעון פרס, והקים את רשימת פועלי ישראל (רפ"י), שזכתה ב-10 מושבים בכנסת השישית. אחרי מלחמת ששת-הימים התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון, ויחד הקימו את מפלגת העבודה הישראלית, אולם בן-גוריון סירב להצטרף לאיחוד.
בבחירות שנערכו באוקטובר 1969 התייצב בראש הרשימה הממלכתית שזכתה ב-4 מושבים בכנסת השביעית. ביוני 1970, והוא בן 84, פרש בן-גוריון מהכנסת ומהחיים הפוליטיים לשדה בוקר, כדי להתמסר לכתיבת זכרונותיו. דוד בן-גוריון פרסם עשרות ספרים, רובם קובצי מאמרים ונאומים, מיעוטם לקטי מכתבים, מחקרים היסטוריים על היישוב העברי בארץ ועל תולדות המדינה.