ח"כ סתיו שפיר

אתמול שבתי לארץ מפורום סבן

9.12.15 סתיו שפיר

אתמול שבתי לארץ מפורום סבן, כנס שמפגיש מדי שנה בוושינגטון נבחרי ציבור מישראל עם בכירי הפוליטיקה, המגזר העסקי והעיתונות האמריקאית. שני שותפיה הקרובים של ישראל, מזכירת המדינה האמריקאית לשעבר הילארי קלינטון, ומזכיר המדינה הנוכחי ג'ון קרי, נשאו נאומים מלאי מחוייבות לבטחוננו ולעתידנו, והפצירו שוב ושוב בממשלה להבין שרק היפרדות מהפלסטינים תבטיח את עתידה של ישראל כיהודית ודמוקרטית.

ואילו ראש הממשלה נתניהו, בדבריו לבאי הכנס, חזר על אותם מסרים שחוקים שהוא משמיע כבר שנים: אין עם מי לדבר, אין מה לעשות. אלא שבניגוד לעבר, הפעם התגובה של הקהל הייתה הרבה פחות מאופקת. לא נעים לומר, אבל זה המצב: חלק נכבד מבני־הברית הכי קרובים שלנו בממשל האמריקאי ובקהילה היהודית לא מאמינים יותר לראש ממשלת ישראל. המסר הזה חזר על עצמו בכל אחת מעשרות השיחות שקיימתי בוושינגטון: איך אפשר לבטוח בפוליטיקאי שהבטיח את מחויבותו לפתרון שתי המדינות, ואז, רגע לפני הבחירות, מכריז שהוא בעצם מתנגד לרעיון, רק כדי לשנות את דעתו שוב שנייה אחריהן?

בנאום שנשאתי בכנס היה לי חשוב להזכיר לנוכחים עובדה אחת פשוטה: למרות שכל השרים וחברי הכנסת הישראלים שהגיעו לוושינגטון חולקים דאגה משותפת למדינת ישראל, אסור להתבלבל אפילו לרגע אחד – לא כולנו רואים את המציאות כפי שרואה אותה ראש הממשלה נתניהו: שחורה לחלוטין, אבודה לגמרי ובלתי ניתנת לשינוי.

לאנשים שפוקדים מדי שנה בשנה את פורום סבן יש חשיבות אסטרטגית עבור המדינה. הם חשובים לנו מבחינה צבאית, דיפלומטית וכלכלית: הם אלה שאחראים לשת"פ הצבאי ההדוק עם צה"ל, לקנייה של סוללות "כיפת ברזל", להגנה עלינו באו"ם, למיליארדים של הסיוע הביטחוני, לעסקאות גדולות עם התעשייה הישראלית, ועוד ועוד – והאמת העצובה היא שהם הולכים ומתרחקים לאטם מישראל.

בארצות־ברית הבינו את מה שהרבה ישראלים קלטו מזמן: נתניהו לא באמת מעוניין להגיע לפשרה עם הפלסטינים. הוא שבוי לחלוטין בידי הימין הקיצוני ותפיסת העולם הפאסיבית שלו מכדי לבצע מהלכים גדולים. מבחינתו, הכי טוב שנשב עם המשלחת הפלסטינית באיזה מלון מפואר למו"מ שיימשך לנצח־נצחים: ככה אף אחד לא יבוא אליו בטענות, ומצד שני, הוא גם לא יצטרך לחתום על הסכם שישים אותו על מסלול התנגשות עם הנהגת המתנחלים.

חשוב להבין: הברית האסטרטגית שלנו עם ארצות הברית לא מבוססת אך ורק על אינטרסים. היא מבוססת גם על ערכים. על תפיסת עולם משותפת. הקש ששבר את גב הגמל מבחינת רבים מהנוכחים, במיוחד בקהילה היהודית, היה סרטון "הערבים הנוהרים באוטובוסים" שנתניהו פרסם ערב הבחירות. לנקודת השפל הגזענית הזאת תוסיפו גם את הבנייה המאסיבית בהתנחלויות, את החברות הקרובה עם שלדון אדלסון, את חוסר הרצינות במו"מ ואת הברית הפוליטית עם "הבית היהודי" – ותקבלו ברית שהולכת ונסדקת בקצב מסוכן.

ואיך התמודדו נציגי הימין – נתניהו, בנט ויעלון – עם המגמה המדאיגה הזאת? שלושתם נשמעו כאילו לא נרצחו פה 23 ישראלים מאז ראש השנה. אצלם עסקים כרגיל. "נכון, יש לנו כמה בעיות, אבל בסך הכל – הכל טוב. נסו לשווק את מה שטוב בישראל, תפסיקו להתרכז בצד השלילי". "הצד השלילי" הזה, להזכירכם, הוא שתחת ממשלת נתניהו ישראלים מפחדים כבר חודשים ללכת ברחוב. מה שהיה מביך במיוחד הוא חוסר האונים שלהם. מה הם מציעים? כלום. כלפי הציבור שלהם הם יודעים לצווח "לספח את יהודה ושומרון!", "לכבוש את עזה!" – אבל הם הראשונים לדעת שאלה סתם סיסמאות ריקות. עובדה: כמעט עשור בשלטון, וביבי מעולם לא ביצע אף אחד מהרעיונות האלה.

אני, מצדי, ביקשתי דבר אחד: די למשא ומתן לשם משא ומתן. מיצינו את הניסוי המיותר הזה. שני הצדדים יודעים כיצד ייראה ההסדר הסופי בין שני העמים. כדי להגיע למצב שבו הידברות עשויה להיות אפקטיבית ואולי, בסופו של דבר, גם להוביל להסכם – דרושה הנהגה שבאמת מעוניינת להגיע להסכם כזה. עד אז, אין שום טעם במו"מ־בכאילו, שרק מגביר את הייאוש בשני הצדדים, ועלול להוביל לקיצוניות גדולה יותר.

זה לא עניין פרסונלי, זה עניין של תפיסת עולם. כדי שיהיה להסכם כזה סיכוי אמיתי, צריך להחליף ראש ממשלה – ובהקדם.