יו"ר המפלגה - אבי גבאי

אנשי השנה שלי

אנשי השנה שלי הם הצעירים של המדינה הזו.

לקראת יום הכיפורים המתקרב צריך להודות שמגיע לכם שנבקש את סליחתכם. כי השיטה עובדת נגדכם והשארנו על הכתפיים שלכם מעמסה כלכלית ומעט תקווה – בזמן אתם ממש נלחמים בכדי לשרוד ולהתקדם וזה למרות שעשיתם את כל מה שציפו מכם – התנדבויות, שירות צבאי מעולה, לימודים, עבודה קשה.

הדור של ההורים שלי וזה שלפניו הגיע הנה מכל קצוות תבל, הקים כאן מדינה מאפס. הם הקריבו את החיים שלהם למען המשימה הזאת והם הצליחו, כנגד כל הסיכויים ומול אויבים שלא קיבלו את הנוכחות של המדינה היהודית פה. הם, ולא רק מנהיג כזה או אחר, אחראיים על הדבר המופלא הזה שאנחנו רואים פה מול העיניים שלנו. הפלא שהיא מדינת ישראל קיים קודם כל בזכותם.

והדור שלי, הוא כבר קיבל מההורים שלו מדינה חזקה, בטוחה, ללא איום קיומי אמיתי שמרחף מעליה, עם מדיניות רווחה מרשימה שהביאה לכך שישראל הפכה להיות מדינה שדואגת לאזרחיה. עם מערכות חינוך ובריאות מפוארות שכל העולם נשא אליהן עיניים והתקנא בהן.

אני מבקש סליחה כי הדור שלי פישל! הוא פישל כי במקום להמשיך את המפעל הציוני האדיר שבנו ההורים שלנו, מפעל שהתבסס קודם כל על סולידאריות, ערבות הדדית ורעיון משותף רחב – התחלנו להקדיש את רוב הזמן שלנו לטפח את ה"אני" על חשבון ה"אנחנו". לא עשינו את זה מתוך כוונה רעה, אלא בשביל להעניק לילדים שלנו את התנאים הכי טובים שאפשר בחברה משתנה. תנאים שלנו לא היו (אבל כן הייתה מדינה שלוקחת אחריות על אזרחיה ולכן גם ילד כמוני יכול היה להצליח בחיים שלו).

הדור שלי פישל, אבל הפוליטיקאים בני זמננו פישלו יותר. כשמסתכלים על מה שקרה כאן בעשור האחרון – אפשר לומר שהחברה הישראלית זנחה כמעט לחלוטין את הרעיון המשותף והפכה, תחת פוליטיקאים ציניים והרסניים, להיות חברה מפורקת לגורמים. שהפערים החברתיים בה העמיקו, שיותר ויותר משפחות גולשות אל מתחת לקו העוני, שמערכות הבריאות והחינוך שכל כך התגאינו בהן התחילו להתפורר, שהמדינה הסירה מעצמה אחריות מהשירותים הבסיסיים ביותר שהיא צריכה להעניק לאזרחיה.

ואתם – אנשי השנה שלי, הצעירים והצעירות, אתם אלו שנפגעו מכך הכי הרבה. המדינה שאנחנו קיבלנו מההורים שלנו היא ממש לא המדינה שאתם חיים בה עכשיו.

מדינה בה מידת ההצלחה שלך לא תלויה רק בכישורי ובמאמץ שלך אלא ביכולת של ההורים שלך לתמוך בך כלכלית ולהעמיד לך הון עצמי לרכישת דירה. מדינה בה בשנת 1971 הספיקו 49 משכורות לרכישת דירה לעומת 150 ויותר היום. מדינה שבה יוקר המחיה פשוט לא מתאים לשכר של הצעירים שמתחילים את הקריירה שלהם, מדינה שיקר להוליד ולגדל בה ילדים, כל כך יקר שיש מי שממתין עד שהראשון יגיע לגן עירייה בכדי שאפשר יהיה לעמוד בהוצאה של הילד הבא.

מדינה שלא השקיעה בתחבורה ציבורית במשך עשורים ושלחה אותנו לקנות רכבים יקרים וליצור פקקים אינסופיים, מדינה שבה אם אתה מדבר על הדברים האלה – אתה מקוטלג כ"חמוץ" במקרה הטוב. מדינה שבה אתה כל הזמן שומע ש"כולם טסים לחו"ל וקונים מכוניות" – ולא מבין איך אתה אמור לשלם החודש שכר דירה ולימודים. מדינה שבה נורא קל להרגיש אשם על זה שלא הולך לך, למרות שאתה יודע שרבים מדי נמצאים בדיוק במצב שלך.

אל מול כל זה אני נפעם מהדור הזה. דור של צעירות וצעירים שמצד אחד נרתע ומתרחק מהפוליטיקה, ומצד שני נלחם ולא מוותר על העתיד שלו. דור שיוצא להפגין, שמקים ארגונים ועמותות שעובדות בלתקן את החברה הישראלית, שמנהיגים קהילות מקומיות. הם היו יכולים להתייאש בקלות, אבל אני אומר לכם – רוב הצעירות והצעירים לא ויתרו על המדינה הזאת.

ואתם יודעים את מי אתם מזכירים לי בלהט הזה שלכם? את דור ההורים שלנו, שהקימו את המדינה הזאת.

וכשאני רואה אתכם, אני יודע שיש תקווה. אני יודע שהדור שלי עוד יכול לתקן ביחד אתכם כדי להשאיר לכם ולילדים שלכם מדינה טובה יותר. עבור זה אני נכנסתי למערכת הפוליטית ועבורכם אני אלחם – עד שנשנה את הכיוון שבו צועדת החברה הישראלית – בחזרה לחברה לחברה בה זוג צעיר יכול לחלום על בית משלו! לחברה שמזכירה לעצמה בכל בוקר מחדש את הרעיון המשותף בשמו כולנו כאן ויודעת לשמור עליו למרות חילוקי הדעות. לחברת המופת שהאבות המייסדים חלמו שתקום כאן.

יצא לי להיות בחיי בכל מיני רשימות של הצעירים המבטיחים, האנשים שעשו את השנה, המשפיעים ועוד אבל אני יכול לומר לכם שלהצליח לא אומר שאתה איש השנה. להתמודד עם חוסר תקווה ויוקר מחיה זה להיות איש השנה.

אז צעירים וצעירות, אתם אנשי השנה שלי ומכם אני מבקש סליחה השנה. אני אמשיך להילחם בציניות ובכל הקשיים הפוליטיים והאחרים על מנת להגיע למקום שבו נתחיל את השינוי שאתם כל כך זקוקים לו.